 | |||||||
| Jeff Wall, Picture for Women 1979 |
ג'ף וול מגדיר את הצילום "Picture for women” משנת 1979 כ-Remake לציור של אדוארד מאנה משנת 1882 “A bar at the folies-bergere”.
בצילום של וול ובציור של מאנה יש שימוש במראה ככלי שמשרת את האמן לפרוץ את גבולות המדיום בו הוא עובד. פריצת גבולות המדיום של שני האמנים מעלות שאלות לגבי היחס בין העבודה ובין הצופה, לגבי ייצוג הזמן במדיומים דוממים והקשר שנוצר בין מדיומים שונות של אמנות.
כאשר מצלמים או מציירים מראה אנחנו לא רק רואים את מה שעומד מול האמן אלא גם את מה שנמצא מאחוריו. כך בתמונה נפתח מרחב נוסף אליו אנחנו יכולים להיכנס כמו עליסה שמצאה את עצמה בארץ המראה.
 | |||
| Edouard Manet, A bar at the Folies-Bergere, 1882 |
מאנה משתמש במראה ובדמות הברמנית שעומדת במרכז הציור ומישירה מבט אל עבר הצופה כדי להפוך את הצופה למשתתף פעיל בציור.
הברמנית מסתכלת ישירות אל הצופה ומזמינה אותו אל הציור. המראה, נותנת לצופה תפקיד. בצד הימני של הציור מופיע השתקפות של גבר היוצר קשר עם הברמנית. המראה מציגה את המרחב שבו הצופה נמצא, המרחב שנמצא מול הברמנית וכך הצופה הופך להיות אותו הגבר.
אבל, המראה לא מציגה תמונת-מראה מדויקת של המרחב. אפשר לראות "אי-דיוקים" במיקום של כמה בקבוקים במראה אל מול מיקומם בקדמת הציור וכמובן מיקומם של הברמנית והגבר לא תואם את מיקומם לצד הבר. מהו הגורם לאותם "אי-דיוקים"?
מאנה משתמש במראה כדי להציג שתי נקודות זמן בציור (זוהי רק תיאוריה אחת מני רבות). הגבר שמשתקף במראה ניגש לברמנית בזוית בנקודת זמן אחת והוא אותו גבר שפונה לברמנית פנים מול פנים בנקודת זמן אחרת. תיאוריה זו מסבירה גם את השינוי במיקום הבקבוקים. המראה היא לא רק השתקפות של המרחב שמחוץ לציור, אלא היא גם מכונת זמן.
השימוש הכפול במראה הופך את הציור לסצנה קולנועית. כאשר אנחנו רואים בסרט ברמנית אשר מצולמת מטווח בינוני (medium shot) נשענת על הבר ומסתכלת לעבר המצלמה ואחר-כך תקריב (close-up) על פרצוף של גבר מחייך, אז ברור לנו שהוא מחייך לעבר הברמנית. המבט של הדמויות אל מעבר למסך יוצרת אצל הצופה חסך כלשהוא, יש רמז ליחס בין הדמויות אך הוא לא ברור לגמרי. ההצבה של שני הפריימים אחד אחרי השני יצרה את היחס בין הדמויות ואת ההזדהות שלנו איתן ומילאה את החסך. טכניקה זו נקראה "תפירה" (Suture).
מאנה השתמש בטכניקה הזאת בציור, למרות שהקולנוע עוד לא הומצא אז וכך הוא מציג לנו שני רגעים בזמן וגורם לנו להזדהות עם הדמויות ו"להיכנס" לתוך הציור.
ג'ף וול הפשיט את הציור של מאנה והשאיר רק את הכלים המרכזיים של הציור של מאנה: הברמנית, הגבר והמראה, כאשר קיומה של המראה מוטל בספק.
הגבר בצילומו של וול הוא וול עצמו והברמנית היא אישה נאה הממוקמת בצידו הימני של הצילום.
המראה בצילומו של וול לא נראית אלא נרמזת, בעיקר על-ידי מיקומה של המצלמה במרכז הפריים (מה שהופך את הצופה גם לאובייקט הצילום) והשימוש של וול ב-cable release כדי להפעיל את המצלמה. אך האם המראה באמת קיימת? הרי אפשר לצלם את הסצנה הזו באמצעות מצלמה שנייה. נכון שהכיתוב על המצלמה הוא בכתב ראי, אך את ההיפוך הזה אפשר לעשות לאחר הצילום מבלי לפגוע בשאר התמונה.
בנוסף, המבט של שתי הדמויות מופנה לעבר המצלמה. אך, האם זאת ההשתקפות של המצלמה הנמצאת בצילום במראה או מצלמה אמיתית הנמצאת מחוץ לגבולות הפריים?
השאלה, האם יש שימוש במראה או לא משפיעה גם על היחס והמתח בין שתי הדמויות, אם קיימת מראה אז המבט של שתי הדמויות מצטלב באמצעות המראה והן בעצם מסתכלות אחת על השנייה באמצעות המראה ואם המראה לא קיימת, אז אין שום קשר ביניהן.
שאלת המראה יוצרת מתח בתמונה, משהו בלתי פתור. הקומפוזיציה של הצילום נותנת איזון מסוים, אך לא מושלם: הצילום מחולק לריבועים רבים (מסגרת הדלת על הקיר בצד שמאל, החלונות, התקרה, אפילו המצלמה עצמה), אך יש בו חלוקה מרכזית: שני עמודי התאורה בקדמת הצילום, אשר הופכים את הצילום לטריפטיך, כאשר כל חלק מהטריפטיך היה יכול להיות מצולם בנפרד, כמו בסצנה קולנועית כפי שהוסבר קודם.
אם ניקח את הצילום ונעשה לו הקבלה קולנועית אז בהתחלה נראה רק את וול עומד מול המצלמה ומחזיק ב-cable release לאחר מכן נראה את הבחורה עומדת ומסתכלת לעבר המרחב שמעבר למסך, ולאחר מכן נראה רק את המצלמה. כך תיוצר פעולת Suture, אותה טכניקה קולנועית שיוצרת בנו הזדהות עם הדמויות ומרגיעה את החסך שנוצר עם המבט של הדמויות אל המרחב שמעבר למסך. אך, במקרה הזה חסר פריים אחד. אם הצילום היה מוצג כסרט קולנוע, לאחר שלושת הפריימים היה מופיע פריים נוסף ובו הכפתור נלחץ והמצלמה מצלמת את הדמויות. בצילום, הפריים הרביעי הוא כל הצילום עצמו כיחידה אחת, אך האם יש מראה או לא? האם יש קשר בין הדמויות או לא?
אמנם הקומפוזיציה מורידה קצת את המתח, אך לא לגמרי. השאלות נשארות ואין תשובה ברורה. אך זהו מאפיין של יצירת אמנות טובה, היא גורמת לצופה לשאול שאלה, היא נותנת לצופה נתיב לתוך היצירה כדי לנסות לפתור את החידה, אך היא לא נותנת לו תשובה ברורה. הצופה נשאר עם כמה תשובות אפשריות ועם השאלה.
מקורות:
מקורות:
Naomi Merritt, Manet's mirror and jeff wall's picture for women: reflection or refraction?
http://www.melbourneartjournal.unimelb.edu.au/E-MAJ/pdf/issue4/merritt.pdf
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה