 |
ילדות 2011 (בעקבות אברהם סוסקין)
|
ביום ראשון (02.10.11) הוזמנתי לפתיחת התערוכה של אברהם סוסקין במוזיאון הרצל-לילינבלום. גיא רז העביר את הסיור במיומנות רבה ובמהלכו נחשפנו לתמונות של סוסקין, חפצים אישיים, מכתבי תודה ועוד...
סוסקין לא רק תיעד את תל-אביב וארץ ישראל במהלך שנות חייו, אלא הוא גם בנה את היסודות לצילום הישראלי.
מה שצד את עיניי הם 2 מוצגים מעניינים. המוצג הראשון הוא סוג של ריאיון עם סוסקין בו הוא מתאר את היום בו הוא צילם את הגרלת המגרשים של תל-אביב. הוא אמר שאף-אחד לא הזמין אותו לצלם, הוא במקרה עבר שם עם מצלמה. המוצג השני הוא מכתב תודה מראש העיר מאיר דיזינגוף, בו הוא מחשיב את סוסקין כאחד מבוניה של תל-אביב בזכות התיעוד הצילומי.
שני המוצגים מראים את הדרך שהמדיום הצילומי עבר בתקופה של 20 שנה והרבה בזכות סוסקין. הממסד הכיר בחשיבותו של הצילום בתיעוד רגעים היסטוריים והכרה זו סללה את הדרך לשאר הצלמים שעבדו ועדיין עובדים בארץ.
לאחר הסיור, ביקשו מאיתנו לצלם תמונה בהשראת התערוכה.
אני יצאתי מהתערוכה בהרגשה שהיא מדברת על זמן, תנועה, שינוי ונצח. כמו שגיא רז ציין, לסוסקין הייתה מודעות היסטורית והיא מורגשת בצילומים שלו. אני מרגיש שסוסקין ניסה לשמור רגע בזמן כי הוא ידע שהרגע הזה לא יחזור והכל ישתנה. הוא רצה להנציח את אותו רגע כדי שהוא יוכל לזכור איך דברים היו פעם. בפעולה הזאת הוא חשב בו זמנית על העבר, ההווה והעתיד.
כל המחשבות האלו הובילו אותי לשכונה בה גדלתי. הדר-יוסף, ת"א. חיפשתי מקום שהזמן לא נגע בו, מקום שנשאר כמו שהוא עוד מימי ילדותי.
חזרתי לחורשה שליד בית הספר היסודי. יש שם במה מאבן, שמרחוק נראית כמו מזבח. גם כשהייתי ילד היא הייתה מוזנחת, אבל כשעלינו עליה, הרגשנו גבוהים וחשובים. לשמחתי, הבמה עדיין שם, נותרה ללא שינוי. היום היא נראית לי יותר קטנה, אבל אני זוכר את ההרגשה כאשר טיפסתי עליה בתור ילד.
הסביבה סביב הבמה השתנתה במעט. במקום הנדנדה הישנה בנו מגרש משחקים משוכלל ומודרני, כזה שרואים בהרבה פינות בתל-אביב, אך בבמה לא נגעו, כאילו היא גלעד קדוש שאסור לגעת בו. התייחסו אליה כאל מוצג ארכיאולוגי שאין לשנותו, על מנת שיהווה מן תזכורת לעבר וכך גם בעתיד ילדים יטפסו על הבמה, ירגישו גדולים וחשובים ויחזרו אליה אחרי שנים רבות ויזכרו בתקופת ילדותם.
מושי גיטליס - צילום אדריכלות וסטודיו
www.mgitelis.com
